סיפורה המרתק והלא-שגרתי של אמר אבו עג'ווה, חותמיסטית מחזור ט' שמלמדת בבית ספר היסודי קשת בתל אביב, בית ספר צומח שלומדים בו, בין השאר, ילדי פליטים.

למרות שמאז ומתמיד בערה בה התשוקה לתחום החינוך, הסביבה של אמר ניסתה לנתב אותה לכיוונים אחרים: "הייתי מאוד צעירה, ולכן הלכתי בכיוון קצת שונה – למדתי תחום שכן עוסק באנשים, בנפש ובפסיכולוגיה, אבל גם משלב פן ניהולי. הדודות שלי כולן מורות והן אמרו לי – אל תעשי את זה, אל תהיי מורה."

אחרי תואר ראשון במדעי ההתנהגות עם התמחות במשאבי אנוש, ותוך כדי התואר השני בייעוץ ופיתוח ארגוני, היא התחילה לעבוד בחינוך הבלתי פורמלי, בתור רכזת בחינוך לפסגות של כיתות ז'-ח' בתיכון ביפו.

"הבנתי שם שבאמת חשוב לי ומעניין אותי לעסוק בחינוך. ראיתי שאני משפיעה ושהילדים מאוד מתחברים אליי ופונים אליי בכל נושא. אני תמיד אומרת: תלמיד יכול ללמוד בכל מקום – יש את Google, יש את העולם בחוץ. אבל מישהו שמבין את הילד, מקשיב לו, יודע איך הוא מרגיש ומה הוא צריך – זה לא תמיד זמין לו. לי יותר חשוב להיות שם עבורו מאשר ללמד אותו."

אמר החליטה לא להסתפק בתעודת הוראה בלבד. היה לה חשוב לעבוד עם אוכלוסיות קשות יותר, כמו שכבר יצא לה לחוות בעבר. "התחברתי לחותם כי אני מאמינה בשיוויון הזדמנויות. האמנתי שיש בי את היכולת להיות חלק מתכנית עוצמתית שמקדמת את הערכים והאמונות שלי. ראיתי כאן הזדמנות להגשים את עצמי, ללמוד, לעשות שינוי, להתפתח ולהוכיח שאפשר אחרת!"

כשקיבלה את השיבוץ שלה בבית הספר קשת בדרום תל אביב, היא הופתעה וקצת חששה להתמודד עם אוכלוסייה חדשה שהיא לא מכירה – אוכלוסיית תלמידים שמורכבת מעירבוב תרבויות דתות ושפות.

"היום הראשון לא היה פשוט, ואפילו קשוח ומאכזב. באותו יום לא הבנתי מה חשבתי לעצמי שהחלטתי להיות מורה! הלכתי הביתה עם דמעות בעיניים. נזכרתי פתאום בכל מה שהדודות שלי אמרו לי – שזה לא זה, ואיזה שינוי ואיזה חינוך אני מחפשת פה בכלל?! הרגשתי שאין לזה סיכוי."

ששת החודשים הראשונים של אמר כמורה היו מאתגרים במיוחד – ההתמודדות עם האוכלוסייה המורכבת, והעבודה המאתגרת. " לקח זמן עד שהבנתי שזה באמת המקום שלי. השינוי התחיל בערך בחודש ינואר, התחלתי להרגיש שיש חיבור ביני לבין התלמידים. במרץ הבנתי שאין מצב שאני לא ממשיכה! בזכות התמיכה והליווי של חותם והסביבה הבית ספרית צלחתי את התקופה הקשה. הבנתי שאני רוצה להמשיך עם התלמידים, שהיה לי כיף איתם. ראיתי איך הצלחתי ליצור קשר עם תלמידים שבתחילת השנה חשבתי שהם חייבים להיות בחינוך מיוחד/במסגרת אחרת, ובזכות הקשר הזה הם צלחו את השנה והפכו לתלמידים אחרים לגמרי."

תגידי, יש קשיים ייחודיים לעבודה עם ילדי פליטים?

"העבודה עם הילדים מאתגרת ומורכבת מאוד, אבל גם מספקת ומרחיבה את הלב! המשימה בשנה הראשונה שלי בבית הספר הייתה לגרום לתלמידים להרגיש יותר שייכים: התעניינתי בשפה שלהם ולמדתי אותה קצת, התעניינתי בחגים ובתרבות שלהם, ובכל מה שיכול לעניין אותם ולעורר בהם תחושה שהם שווים ושדואגים להם. הבנתי שאי אפשר ללמד אותם רק על חנוכה ופסח, כי זה לא מעניין אותם. השנה, לשמחתי, הצלחנו אני והצוות החינוכי לתת יותר ייצוג למגוון התרבותי – ציינו את חג הסיגד וחג המולד והבאנו אנשים שהקריאו סיפורים לתלמידים בשפה שלהם -תיגרנית. אני גם אחראית על טקס הרמדאן השנה.

בילדות שלי הרבה פעמים הרגשתי לא שייכת, ובגלל זה העבודה עם התלמידים מאוד מתחברת למקום האישי שלי. חשוב לי שהם ירגישו שהם יכולים להצליח, כמו שאני כערבייה, למרות שאני שונה – הצלחתי. בתחושה שלי אנחנו מאוד שונים, אבל בהרבה דברים גם מאוד דומים."

איך זה בא לידי ביטוי ביום יום שלך כמורה?

"יש כל מיני דוגמאות קטנות לדברים שצריך לשים לב אליהם, למשל כשחוזרים לכיתה מחופשה – מה אני אשאל אותם? ישבתם בסוכה? נהניתם בראש השנה? הם לא עשו את הדברים האלה בחופש. בחופש הגדול האחרון, למשל, היה גירוש של משפחות פיליפינים והם עברו תקופה מאוד קשוחה, ואחרי החופשה הייתי צריכה להיות מאוד רגישה. צריך כל הזמן לחשוב על הכל לעומק ולהיות מפוקסת על מה שעובר עליהם. הכל שונה.

זה גם כל הזמן מעסיק את התלמידים – שואלים אותי מה זה יהודים ומוסלמים? מה ההבדל בין דת ללאום? איפה נולדתי? איך הגעתי למדינת ישראל? זה מורכב בשבילם להבין. אבל צריך לתת לזה במה ולהסביר."

מה המסר שתרצי להעביר למי ששוקל להצטרף לתוכנית?

"המסר שלי למורים הוא שאם ילד עסוק בכל הבעיות שלו, אם הוא לא מרגיש שייך – אז הוא לא פנוי ללמידה. תנסו להיות תמיד שם בשבילם ולהטביע חותם!

ולמי שחושב להצטרף לחותם – לכו עם הלב שלכם, ואם הוא יוביל אתכם להיות מחנכים ומורים – עשו זאת! השקיעו את נשמתכם בתחום, הטבעו בילדים את אישיותכם ובואו נהיה אנחנו השינוי שאנו רוצים להיות."