החוויה שלי בניצנה

לשי כסה חותמיסטית מחזור ט’, יש סיפור לא שגרתי

למרות שהיא מגיעה מרקע תרבותי שונה לגמרי ולא דוברת את השפה הערבית, היא בחרה ללמד בכפר הנוער הבדואי “נווה מדבר” שבניצנה. כעת, בסיום שנת ההוראה הראשונה שלה, היא מספרת על העשייה המשמעותית והחוויה הייחודית עם התלמידים.

“ראיתי ילדים עוזבים בגלל היעדר מוטיבציה, חוסר תמיכה של ההורים או רצון לעבוד ולעזור בבית. אני חווה את זה יום-יום, והרבה ממה שמניע אותי זה לנסות למנוע את הנשירה, לרתום אותם ללמידה ולממש את הפוטנציאל שלהם.”

תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מורה בשלב כלשהו בחיי, אבל הרגיש לי נכון יותר לעשות תואר במקצוע שמעניין אותי ורק לאחר מכן ללמוד הוראה. עשיתי תואר בגיאוגרפיה וארכיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ודרך התחום של הדרכת טיולים הגעתי לניצנה, שם הוקם בית ספר תיכון לנערים בדואים (בנים בלבד) בתנאי פנימייה. הבנתי שאני רוצה ללמד שם והתחלתי לעבוד בחינוך הבלתי פורמלי, עד ששמעתי מחברה על חותם והחלטתי להגיש מועמדות. זה מאד התאים לי כי לא רציתי להתעכב שנתיים עם לימודים לתעודת הוראה – תחום החינוך בער בי ורציתי להתחיל ללמד הכי מהר שאפשר!

לאחר ההכשרה התחלתי לעבוד כמורה לגיאוגרפיה ועברית, רכזת חברתית ורכזת טיולים בבית הספר. להיות מורה זה שונה מאד מהעבודה בחינוך הבלתי פורמלי, פתאום שיניתי סטטוס מדמות יותר זורמת וקלילה שמארגנת טיולים למורה סמכותית שמלמדת גיאוגרפיה – פתאום אני זו שמעירה להם כשהם מעתיקים במבחן.

היו לי חששות כשנכנסתי לעבוד כמורה יהודיה בבית ספר של תלמידים בדואים – ידעתי שיהיו לי קשיים, אבל מצד שני באתי עם קשר לילדים עוד מהתקופה שעבדתי איתם בחינוך הבלתי פורמלי. גיליתי שלמחסום השפה יש יותר משקל בחינוך הפורמלי, פתאום התקשורת יותר מילולית ממה שהכרתי. הייתי צריכה למצוא את הדרכים העקיפות לפתור את זה, כי עדיין לא הספקתי ללמוד ערבית.

למזלי, בגלל שבבית הספר ובפנימייה מערך החינוך הפורמלי והחינוך הבלתי פורמלי מתנהלים יחד, קל יותר לעבוד כי יש הרבה אנשים שרתומים לתהליך. אם יש לי בעיה עם תלמיד מסוים אני יכולה לדעת מי האדם הכי קרוב אליו (ש”ש, מדריך, מנהל כפר, מנהל פנימייה וכו’) ולהיעזר בו. גם לי, כחותמיסטית, יש מערך תמיכה משלי – המנטורית של חותם, מנהל בית הספר, הצוות החינוכי והחותמיסטים שמלמדים איתי בבית הספר. כל אלה עזרו לי להתגבר על מחסום השפה עם התלמידים, בין השאר.

לאט לאט דברים התחילו להתייצב, דברים מתחילים לקרות – התלמידים שלי נאלצים לתרגל את העברית שלהם כל יום, והם מאד משתפרים בה. יצא לי לפגוש אח של תלמיד שלי, שגדל איתו באותו בית אבל לא למד איתו באותה הכתה, וכשניסיתי לדבר איתו ראיתי את הפער המטורף בעברית בינו לבין אחיו.

“היום אני מבינה שכל מי שרוצה לעסוק בחינוך הבלתי פורמלי צריך לדעת יותר על החינוך הפורמלי. להפוך את התהליך ליותר שלם, הוליסטי.”

מעבר למחסום השפה אני מתמודדת עם האתגרים הרגילים של עולם ההוראה: משמעת, המוטיבציה של הילדים ללמוד והקלות בה הם מסוגלים להרים ידיים ולוותר. אחוזי הנשירה מהתיכון מאד גבוהים באיזור הנגב – לאורך השנים ראיתי ילדים עוזבים בגלל היעדר מוטיבציה, חוסר תמיכה של ההורים או רצון לעבוד ולעזור בבית. אני חווה את זה יום-יום, והרבה ממה שמניע אותי זה לנסות למנוע את הנשירה, לרתום אותם ללמידה ולממש את הפוטנציאל שלהם.

לצד זה יש אצלנו פערים מאוד גדולים בין התלמידים באותה כיתה – יש ילדים שעושים המון יחידות בבגרות, ולעומתם יכולים לשבת בכיתה ילדים שבקושי יודעים לכתוב בערבית. מגיעים אלי ילדים מרקע שונה ומצב סוציו אקונומי שונה מהערים ומהכפרים באיזור.

אני שמחה על הבחירה בחינוך הפורמלי. גם אם בעתיד אני אחזור לחינוך הבלתי פורמלי אני חושבת שזה חשוב להכיר את התהליך החינוכי השלם של ילד ולדעת לראות את הילד הזה. היום אני מבינה שכל מי שרוצה לעסוק בחינוך הבלתי פורמלי צריך לדעת יותר על החינוך הפורמלי. להפוך את התהליך ליותר שלם, הוליסטי.

המסר העיקרי שהייתי רוצה להעביר למחזור י’ שיתחיל בקרוב את ההכשרה, הוא שזה לא נורא וזה עובר (צוחקת). וברצינות – אני ממליצה ללכת ללמד הפוך! ערבים אצל יהודים ויהודים אצל ערבים. שיהיה בהצלחה

אתר זה מוגן על ידי reCAPTCHA ו-Google מדיניות הפרטיות ו תנאי השירות לישם.
This site is registered on wpml.org as a development site.