חותמיסטית ששווה להכיר

זהר שנפלד.

מחזור ח' בחותם, בעלת תואר ראשון בבלשנות אנגלית וחינוך מאוניברסיטת בן גוריון. רכזת אנגלית ומחנכת כיתה בבית הספר "טבנקין" בת ים. 

שווה לי לקום בבוקר כדי: להתחיל עם אנרגיה מחודשת את הבטחות "ממחר…" שלי. מבחינה מקצועית, אישית, משפחתית.

למה באתי לחותם: האמת, הגעתי בטעות.
רציתי להמשיך ישר לתואר שני. חיפשתי חוט שמקשר בין עולם החינוך, ללקויות שפתיות ולימודיות. שמעתי על "חותם" מחברה והרעיון התחיל "לפמפם". בסוף, החלטתי שאם אני רוצה לקום כל בוקר ולעבוד עם ילדים, אני חייבת בראש ובראשונה להכיר את הצד שלהם ולהבין אותם. חשבתי שאשאר להתנסות שנתיים, אני עדיין פה וזה כבר מעבר לרק "התנסות".

הרגע הכי מרגש שהיה לי בכיתה: כשהתלמידים הביאו לי כרית לב חצויה: חצי עם תמונה של בן זוגי והחצי השני – תמונה שלנו. לדבריהם, מזה מורכב הלב שלי.
וכשהם משתפים ב'יומן האושר' שלהם, וכותבים כי אחד הדברים הטובים לאותו היום, היה אני.

הרגע הכי מביך שהיה לי בכיתה: היה לי שיעור צפייה של המנהלת והרכז מחותם ב-08:00. הגעתי ב-08:40, והתמונה: הרכז מעביר שיעור במקומי. (קיבלתי אחלה משוב).

משפט בלתי נשכח שתלמיד.ה אמר.ה לי: במהלך שיעור אנגלית, הקבלתי את הקושי באנגלית לקושי שיהיה לי בסינית. בתגובה ספונטנית, אמרה אחת התלמידות: "אם הייתה לך מורה כמוך, גם בסינית כבר היית ממש טובה".

הדבר הכי חשוב שגיליתי על עצמי: גיליתי שאני יכולה לתת עצות מצוין, כי בכל אחד ואחת מהילדים, אני מזהה סיטואציה שחוויתי בעצמי באיזשהו שלב בחיי. גיליתי שזה עוזר לי להיפתח ולהתפתח. גיליתי שאני מאד אוהבת להשתטות, אבל שאני צריכה "ללבוש" פרצוף רציני מידי פעם, ושזה בסדר.

החותמיסט.ית שהכי עזר.ה לי: דנה אמיתי ומוטי טבח, הרכז שלי בשנה השנייה.

העצה הכי טובה שהייתי נותנת לעצמי לפני שהצטרפתי לחותם: סבלנות. קל להגיד, קשה לעשות. אבל בתהליכים עם ילדים (ובכלל), אי אפשר להאיץ כלום. לדעת להתקרב ולדעת לשחרר. אה וכמובן, להשתדל לא לקחת אישית וללב.

בעוד חמש שנים אהיה: אשת משפחה, חוקרת ומשפיעה בתחום לקויות הלמידה, בדרך לדוקטורט. מורה ומדריכה בתוך בתי הספר.