תחילת שנת הלימודים הנוכחית מזמנת לכולנו אתגרים רבים, לרגעים נדמה שרבים מספור.

אולם מתוך כל האתגרים הללו עולה ובוקע אתגר אחד שבעיני חשוב להאיר במיוחד, אתגר האופק. חינוך, חינוך אמיתי, תמיד צריך אופק לשאוף אליו. האופק במעשה החינוכי לא קיים ללא תקווה, ללא עתיד, ובעיקר – ללא חלום.

אבל – איך אפשר לחלום בתקופה כזו?

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". כשתותחי הבריאות, המנהיגות, הכלכלה, האבטלה, אי הוודאות והפחד רועמים – נדמה כאילו החלומות שותקים ונעלמים. לכאורה – כל מה שנותר לאנשי החינוך הוא לשרוד את השנה. לצמצם נזקים. לנסות ולהחזיק מעמד עוד רגע ועוד יום אל מול הקרעים במציאות והפערים המתרחבים בין ילדים.

נראה לפעמים שמורות ומורים נאלצו בחודשים האחרונים לשאת על גבם כאבים, השלכות, פגיעות וחרדות של מדינה שלמה, ושאנו נדחקים יותר ויותר בכל רגע שעובר אל תוך מציאות הישרדותית. אני חושבת שלהחזיק מעמד זה אמיץ וחשוב, ובלעדי זה אי אפשר. אבל אני חוששת שלאורך זמן אי אפשר גם בלי הדבר הגדול יותר, שבשבילו הגענו כולנו לחינוך – תקווה וחלום.

חלומות הם הכוח המניע של התקוות ושל יצירת החלופות, הם הקרקע לצמיחתם של מנהיגות ומנהיגי המחר, הם החומר שממנו עשוי הפוטנציאל. חלומות חיוניים דווקא עכשיו בתקופה שבה יש משבר ויש חשש ופחד, משום שדרכם אפשר להתמודד עם אתגרי ההווה באופן שרואה גם את המחר ואת המשך ולא רק את הרגעי והזמני. החלום והתקווה, במידה רבה, הם סוג של חיסון מפני הפירוק והייאוש, מפני איבוד האנושיות והפגיעה בזולת, בנערה השקופה שגופה וקולה מושתקים ונרמסים.

חלומות ותקוות הם חומר החיים עבור כולנו, ובמיוחד לילדים וילדות, נערים ונערות. הם הפריצה האמיתית של גבולות הכיתה והם תמיד מפתיעים ביכולת שלהם לאתגר חשיבה שמרנית ודפוסי פעולה שזועקים לשינוי ויצירה מחודשת. כפי שאמר קן רובינסון שנפטר בשבוע שעבר "בתי הספר הורגים את היצירתיות". ובכן – חלומות הם הבסיס לכל יצירה ולכל חשיבה יצירתית והם גם הבסיס ליצירת כיתה אחרת ובית ספר אחר.

אבל צריך לשאול, ובצדק, איך אפשר לחלום עם תלמידות ותלמידים עכשיו, כשהכול כל כך מעורער?!

כנראה שאחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות אותו דבר פלאי שיושב בבסיס כל מפגש חינוכי אמיתי והוא האמון. במציאות מעורערת ומבלבלת, שבה בכל יום יש מתווה אחר והנחיה סותרת לצד אירועים בלתי נסבלים בקרב בני נוער – האם נוכל להיות עבור תלמידנו אותו מקום שבו יש יציבות של קשר, קרקע של אמון? מרטין בובר כתב – "אמון לעולם, כי מצוי בו אותו אדם".

כן. האמון לעולם, לעתיד, לאפשרות ליצור מחר טוב יותר שעונה ונובע מהידיעה שמצוי בו אותו אדם. אותו מחנך, אותה מורה. כי אם אני, התלמידה, יכולה לתת בה אמון – הרי שהחיים והעולם יכולים להיות מקום ראוי, וכדאי ורצוי להיאבק עליהם.

אין אמון ללא נוכחות. ללא הבחירה שלנו להביא את עצמנו כבני אדם שלמים, חלילה לא מושלמים, אל המפגש החינוכי. להיות שם באמת, עם כל חוסר הידיעה. להתייצב דווקא כשגם אנחנו לא יודעים ולא בטוחים, ולהביט בגובה העיניים עם אמירה חינוכית פשוטה ועמוקה כאחד – אני כאן עבורכם. אני כאן, עם כל מה שהשנה הזו תביא – אעשה כל שביכולתי להיות כאן אתכם במלואי. אני כאן כדי להיות אתכם גם כשהכאבים והחרדות יצופו. אני כאן כדי לדאוג לכן. אני כאן כדי שלא נאבד תקווה אלא נגדיל אותה – יחד.

אם נצליח לעשות את זה עבור תלמידינו – עשינו דבר גדול הרבה יותר משנוכל לדמיין.

חלומות ותקווה, נוצרים מתוך אמון. אמון נבנה מתוך איכות הנוכחות שלנו.

אז אנא. לא רק להצליח להחזיק. לא רק הישרדות.

אלא דווקא כעת – חלום. אמון. נוכחות.

שנצליח,

שנה טובה.

דנה פייניק, מנכ"לית חותם